ספטמבר לבד באיטליה – חודש, שישה יעדים, ו־390 קילומטר של חופש
יש טיולים שאתה מתכנן חודשים מראש – ויש כאלה שאתה חי אותם בכל נשימה. ספטמבר 2025 היה בדיוק כזה. חודש שלם, לבד, עם תרמיל קטן, תחבורה ציבורית בלבד והרבה צעדים – 390 קילומטרים של הליכה, מחשבה וחופש.
זו לא הייתה הרפתקה ספונטנית. כבר בנובמבר 2024 הכל היה סגור – טיסות, מלונות, כל פרט. מוקדם יותר תמיד זול יותר, מגוון יותר, ובעיקר – שקט בראש. הזמנות עם ביטול חינם, לוחות זמנים מדויקים, והידיעה שכל יום הולך להיות אחר – אבל גם מתוכנן עד לפרט האחרון.
למה ספטמבר?
חשבתי לתומי שספטמבר הוא “לא העונה” – שאנשים כבר חוזרים לעבודה וללימודים, שהתורים יתקצרו והמסלולים יתרוקנו. טעיתי. איטליה בספטמבר חיה ובועטת. תיירים בכל פינה, אבל עדיין יש משהו שקט באוויר – אולי בגלל מזג האוויר, אולי כי השמש רכה יותר, אולי כי זו אני, לבד.
ורונה – בין אהבה למוזיקה
היעד הראשון היה ורונה (Verona). עיר יפהפייה, רומנטית, מלאה היסטוריה – וגם מלאה אנשים. הרחובות רועשים, אך במוזיאונים דווקא מצאתי שלווה.
הופעת אופרה באמפיתיאטרון הרומי הייתה חוויה בלתי נשכחת – לאו דווקא במובן הטוב. מי שסובל מבעיות גב או רגליים צריך לדעת: זהו “מבחן סיבולת”. לשבת על אבן צפופה בלי יכולת תזוזה במשך שעות, גם עם כרית, זה אתגר פיזי אמיתי.
תכננתי גם עליה ברכבל ל־Monte Baldo, אבל כשפגשתי את התור המשתרך קיבלתי החלטה פשוטה: לוותר. לטייל זה לדעת גם מתי לא לעמוד בתור.
אורטיזיי (Ortisei) – בין פסגות ומסלולים
משם המשכתי צפונה אל הדולומיטים – עשרת הימים הכי עוצמתיים במסע. באורטיזיי גיליתי נופים שמצלמים את הנשמה, אבל גם את הצד הפחות זוהר של התיירות ההמונית.
המסלולים המפורסמים היו עמוסים, לפעמים ברמה שפגעה בתחושת הטבע. אבל ברגעים שבהם מצאתי שבילים צדדיים, נטולי אנשים, הבנתי למה הגעתי. שקט, ריח אדמה, צלילי פעמוני פרות ומזג אוויר שהתחלף שלוש פעמים ביום – חמים, גשום, קר.
לא כל המסלולים מתוחזקים היטב – היו כאלה שדורשים זהירות אמיתית. ועדיין, זהו אזור שמי שאוהב טבע לא ישכח לעולם.
סן קנדידו (San Candido / Innichen) – ההרים שמספרים סיפורים
התחנה הבאה הייתה אחת המרגשות: סן קנדידו, על גבול אוסטריה. ההרים כאן גבוהים יותר, השקט צפוני יותר, והאווירה כמעט מיסטית. גם כאן – שילוב של מסלולים צפופים לצד שבילים בודדים שגורמים לך להרגיש כמו המטיילת היחידה בעולם.
יש באזור היסטוריה עשירה מתקופות של מלחמות וגבולות, והיא מורגשת כמעט בכל פינה. מזג האוויר המשיך להיות בלתי צפוי – עננים בבוקר, שמש בצהריים, קור בלילה. אבל זה רק הפך את הכל לאמיתי יותר.
ונציה – בין יופי לאכזבה
כשהרכבת נכנסה לתחנת Santa Lucia, הרגשתי איך הלב פועם מהתרגשות. אבל הדקות הראשונות על האי היו הלם. ההמונים, הצפיפות, התורים האינסופיים – לכל מוזיאון, לכל סירה, לכל גשר. אפילו ב־ACTV, חברת התחבורה הימית, התור היה כמו בכניסה להופעה.
ונציה יפה, אך היא גם מתפוררת. הבניינים מתקלפים, המים עכורים, הגרפיטי נוגע כמעט בכל קיר, וחולדות רצות בין הסמטאות הצרות.
האיים בוראנו (Burano) ו־מוראנו (Murano)? נחמדים, צבעוניים, אבל נטולי עומק אמיתי. שעה וחצי בכל אי – די והותר.
ועדיין – ונציה היא חוויה. מקום שבו היופי והכאוס נפגשים, ושום תצלום לא מצליח ללכוד את הריח, את הצליל, את התחושה.
פירנצה – תורים, אומנות וחיים
הימים בפירנצה היו שיעור בסבלנות. תורים שלא נגמרים – ברחובות, במוזיאונים, אפילו ליד פסלים. האנשים מצלמים מבלי לדעת מה הם רואים באמת.
אבל מי שמצליח להתנתק מהרעש, מגלה עיר עוצרת נשימה.
במהלך שלושה ימים ביקרתי כמעט בכל מוזיאון בעיר, ראיתי במו עיניי את היצירות של לאונרדו דה וינצ’י, מיכלאנג’לו, בוטיצ’לי, צ’ליני ורפאלו – לא רק שמות מספרי ההיסטוריה, אלא נוכחות ממשית, כמעט חיה.
והייתה גם מחאה – לא קטנה. הרחובות נסגרו, העיר רעדה. באותו ערב עמדתי בגשר פונטה וקיו, והשקיעה צבעה את כל פירנצה בזהב. היה רגע מושלם בתוך כאוס מושלם.
מילאנו – סיום שונה מהצפוי
מילאנו הייתה היעד האחרון – ואולי גם המאכזב ביותר. עיר מודרנית, אורבנית, קרירה. לא מצאתי בה את ההיסטוריה שחיפשתי, אבל כן מצאתי שקט של סוף מסע.
עליתי אל גג הדואומו, נשמתי את האוויר הצפוני, והסתכלתי על העיר מלמעלה. למחרת תכננתי הייקינג ליד אגם קומו (Lake Como), אך מזג האוויר שינה תוכניות – גשמים חזקים גרמו למפולות ולשטפונות, והמסלול פשוט “נעלם”.
זו הייתה תזכורת קטנה לכך שגם תכנון מדויק לא תמיד מנצח את הטבע.
תחבורה ציבורית – הדרך לראות באמת
בחרתי בתחבורה ציבורית לא מתוך אילוץ, אלא מתוך אידיאולוגיה. היא מאפשרת לראות את איטליה מבפנים – דרך החלון, דרך האנשים, דרך הקצב האמיתי של החיים.
אין חיפוש חניה, אין כבישי אגרה, אין לחץ של נהיגה או פחד מדוחות. רק שקט, רוגע, וזמן להסתכל החוצה.
כן, זה דורש תכנון. אבל זה מחזיר חוויה – אמיתית, חיה, לא מתווכת.
איך בניתי טיול של חודש לבד
הכול לפי עיקרון פשוט: טיול כוכב.
בכל אזור שהיתי כמה ימים, ויצאתי ממנו לטיולי יום.
ימי המעבר היו “ימי ריסטרט” – מוקדשים רק לנסיעה, כביסה, קניות קטנות ותצפית בשקיעה.
השילוב היה מושלם: טבע ותרבות, הרים ואגמים לצד אמנות ומוזיקה.
הלינות נבחרו בקפידה – קרוב לתחבורה, לסופרמרקט, ולרוב גם עם מכונת כביסה.
אפליקציות שהפכו את המסע לפשוט
תחבורה: Google Maps, Sudtirolmobil, Moovit
ניווט והליכה: Outdooractive, Maps.me, Google Maps
מזג אוויר: אפליקציית Samsung, ChatGPT
אינטרנט: AirAlo (eSim)
מחשבה אחרונה
לאורך כל הטיול כתבתי מדי יום. תיעדתי מה ראיתי, מה הרגשתי, מה למדתי.
אבל עם הזמן הבנתי שלא תמיד יש למי לכתוב. וזה בסדר.
כי המסע הזה היה קודם כול בשבילי.
לטייל לבד זה לא להיות לבד – זה לפגוש את עצמך בכל מקום חדש.
